מלחמת המפרץ והשלכותיה הביאו ברכה לפסיכולוגים ופרוספריטי חסר תקדים. אבל, מבחינה מסוימת, זאת לא הייתה שעתם היפה. המרגיעונים שניצבו, מאות הראיונות, העצות, היו חיוניים בחלקם, ובחלקם ליבו את פסטיבל החרדה. עודדו וחיזקו את הרושם (המעוות) שרוב עם ישראל אחוז אימה, רדוף סיוטים ודמונים וטראומות איומות.
בשבוע שעבר, האחרון למלחמה, הופיעה חוברת מיוחדת של "שיחות". כתב-עת לפסיכותרפיה, שמוציאה הסתדרות הפסיכולוגים. הפעם, כמובן, החוברת כולה מוקדשת למוראות המלחמה. רוב המאמרים בחוברת מחזקים את הרושם, שנוצר פה למקרא מאות ראיונות בימי המלחמה: נראה שבעיני פסיכולוגים, זה הזמן לשים את רובנו על ספת הפסיכולוג.
רוב הכותבים בחוברת, לא מוציאים את עצמם מהכלל תקוף הבלהות. "לא רק אני, כמעט עם שלם חוזר לגן. מפחד מהחושך, מפחד מהשינה שמביאה דברים לא ידועים ולא נשלטים", כותבת נוגה דים, פסיכולוגית, ברשימה הנושאת את הכותרת "מכתב מהחדר האטום".
המלחמה מוססה את המחיצות השבירות בין מטפל למטופל. דים מתארת את עצמה כ"עומדת מול העובדה הפשוטה של הקיום החייתי, האינסטנקטיבי שלי. ועכשיו אני לא יותר מחיה רדופה. אני חושבת על כל העטיפות שבהן נעטף הקיום הבסיסי הזה: קשרים ותארים וכסף וכבוד ומיני סובלימציות ואשליית הבטחון שנותן המקום הזה... ואיך כל אלה יגנו עליך כשהעור מתחיל לבעור... לפתע אני מבינה עד כמה פחד זה דבר אישי. מה שמחזיר אותי להיות ילדה קטנה, מפחדת מהרע השחור בחוץ ורוצה שירגיעו אותה ויגידו לה שאין. הלך. אבא יותר חזק ממנו, מישהו מבין יודע. בטוח. אולי מין נחמן שי".
העורכים, ד"ר אריק שלו וד"ר אלי חן, מציינים ב"דבר המערכת", שהחוברת נוצרה כתגובת הגנה פעלתנית מול מתח בלתי נסבל. וד"ר עמנואל ברמן מציב שאלות פתוחות: "כיצד להתמודד עם פאניקה וחזיונות אפוקליפטיים, עם הצפה שמצמצמת את האופק וחוסמת כל תוכן רגשי אחר" וכו' וכו'.
ד"ר אילן קוץ מפליג בתיאור של תחושות האימים הנלוות לאזעקה. הוא נסחף אחרי מטבעות ספרותיות יפות כשלעצמן. בגרסתו הצליל (המצמרר באמת) "מעביר מייד את התחושה של מוות ידוע מראש" (!!) לפי ד"ר קוץ, האזעקה המאיימת בהשמדה המונית, גרמה להתנייה המונית, פרה-טראומטית. מבחינה זו, די היה באיום בגז העצבים, כדי לשנות את מערכת העצבים של האוכלוסייה. האימה חדרה מבעד לסרטי ההדבקה ויריעות הפלסטיק ושינתה את התגובה הפסיכופיזיולוגית לשבועות, או חודשים, או שנים. תגובה זו הינה כולה במישור ההתנייה הביולוגית. ומבחינה זו דין אחד לאדם ולחיה".
ד"ר קוץ מואיל להכיר כ"מותר האדם על החיה", ביכולת האנושית של דמיון והמשגה. בכוחם יכול האדם להפעיל הכחשה מוחלטת של האיום ואפילו התרסה רבתי (כמו אלו שעולים לגגות בתל-אביב בעת האזעקה ומקדמים את פני הטיל בתרועות). לעומת זאת, קל להגיע לקוטב המנוגד, הפרנואידי, זה של הגזמת האיום, הנתפס אז כרדיפה אישית בנוסח: לא רק שהטיל מכוון בדיוק לכתובתי, אלא שהוא חודר מבעד לחלון החדר כשהוא נושא ראש נפץ אטומי".
זאת לא בושה, כמובן, לפחד ולחדול מלשחק את שמשון הגיבור. טוב שהמלחמה פערה איזשהו סדק במאצ'ואיזם הישראלי. אבל הפסיכולוגים עודדו פה אורגיה של היסטריה, שאינה משקפת את המצב האמיתי. כך, בכל אופן, זה נראה לי, בעיני הדיוט לא מקצועיות.
ד"ר קוץ, כמו רוב עמיתיו הכותבים בחוברת, מתעלם מהתגובה השפויה, הלא קיצונית, שאפיינה את רוב האנשים. רובם לא ניסו להתכחש לפחד ההגיוני. אבל ניהלו חיים כמעט נורמליים והמשיכו לתפקד. לא הוצפו בחרדות קיומיות וקוסמיות ובמשקעי טראומות מהילדות, ולא היו רדופי חזיונות אפוקליפטיים, שדים וביעותים פרי הדימיון.
הפחד המסוים לא שיתק את רוב האנשים שפגשתי ב"לב המאפליה", בגוש-דן. גיחות קצרות (והגיוניות) אל מחוץ לאיזור א', אינן מעידות על התמכרות לא ראציונלית לחרדות.
ומתעורר חשד ציני, שהיסחפותם של פסיכולוגים, נועדה גם למלא את הכיס, להוסיף הילה למקצוע ולחזק את הרושם, שהקליניקה הפסיכולוגית אכן חיונית במיוחד. וייתכן שיש עוד מקור שהזין את פסטיבל החרדה. כאן אני מתפתה לצטט את הסופרת בתיה גור, שכתבה במקומון הירושלמי "כל העיר" על הסכנה האמיתית, זו שאורבת מבפנים, כפי השתקפותה בספרות העולם.
בלשונה של גור: "החרדה האוביקטיבית, זו המאיימת על הכלל, שעליה יש הכשר קיבוצי, גואלת את האדם מחרדותיו הפנימיות, הסוביקטיביות, אלה שבתוכן הוא כלוא בחדר האטום שבלבו. המציאות החיצונית (הברברים, העיראקים, האויב בשער) מאפשרת לנו העברה של תכנים פנימיים עתירי סבל החוצה, ויש בכך גאולה מסוימת...
בקיומם כסכנה ממשית, כאיום קיבוצי, משתקים הברברים את נהמות עולמנו הפנימי. אם לא יהיו ברברים, במי נתלה את חרדותינו?..."
ד"ר אילן קוץ קובע, על סמך ראיונות עם אנשים, כי "גברים שהורגלו לפעילות אקטיבית בעת מלחמה, במסגרת יחידה תומכת, נחשפו עכשיו לאימת ההיעלמות של ה'עצמי'". בלשונו הפסיכולוגיסטית של קוץ, האיום הזה בא לידי ביטוי "בחשש מחשיפת הפחד לעין כל, בהפיכת ה'עצמי' לגוש רועד ומיבב, שאינו מסוגל יותר לשמר את השליטה, את התדמית".
ואילו נשים לא תופסות את הפחד כמשהו משפיל. הן מקבלות אותו כחלק מוכר וידוע של המצב האנושי. גברים רבים תפסו את עטיית המסיכה כצייתנות משפילה. בעוד שנשים סבלו מ"חוויה חייתית פרה-טראומטית, הקשורה לעלבון נרקיסיסטי". מה שגרם להן שוק, היה היעלמותה של הצורה החיצונית מאחורי המסיכה. ד"ר קוץ מוצא עוד משמעויות מורבידיות בעניין המסיכה והממ"ט. "אצל אמהות לילדים רכים, הצורך להתנתק מהחיבוק הגופני ולכלוא את התינוק בבועה ללא אפשרות מגע, נתפס כאיום מחריד על שלימות הישות". וככה, בגירסתו, "מסיכת הגאז הסירה את מסיכות התדמית. או במונחים יונגיאניים, בחדר האטום נשרה ה'פרסונה' וצימח הצל".
דברים כאלה ואחרים מחזירים אותי אל מה שכתב מאיר שלו על "הפסיכולוגים שהפכו עצמם לספסרי פחדים ולבוזזי נשמות המבזים את עצמם, את מקצועם ואת החברה הישראלית כולה".
